ב"ה
התורה נקראת 'תורה' מלשון 'הוראה' בשביל כל יהודי בכל מקום ובכל זמן, בשביל לדעת איך לעבוד את ה'.
מכיון שכך אז בנוגע לשמה של כל פרשה כפי שבני ישראל נוהגים לקרוא לה, יש לה עניין מיוחד בפני עצמה למה היא נקראת כך.
פרשתינו נקראת "אמור" מלשון ל'דבר', ל'הגיד, ול'ספר'. אומר הרבי ששמה של הפרשה נקראת "אמור" ולא 'אמור אל הכהנים' למרות שזה ההמשך, בזה בא התורה לתת לנו הוראה איך ומה לדבר ולומר.
אמרות-ה' נקראות 'אמרות טהורות', כיון שכל אמרות-ה' תמיד מתקיימות ולא כמו מלך בשר ודם שהוא יכול להבטיח הבטחות ולבסוף הוא לא יכול לקיימם בגלל כל מיני סיבות. כפי שהגמרא מספרת: שמלך נכנס לעיר והבטיח לבני העיר שיתקן ויתחזק את העיר, למחרת נפטר אותו המלך פרחו כל הבטחותיו מה שאין כן אצל הקב"ה שהוא חיים לעד.
אומר הרבי מלך המשיח, אותו דבר אצלינו יהודים שהתורה כותבת עלינו "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", שאנחנו מחוברים וקשורים להקב"ה. דיבור של יהודי שמחובר לקב"ה פועל בעולם בכלל וכמובן שעל יהודי אחר. לכן אנחנו צריכים ומחוייבים להיזהר בדבירנו ולדבר על יהודי אחר רק טוב. כלשון הרמב"ם ש'מצוה על כל אדם לאהוב כל אחד ואחד מישראל כגופו . . לפיכך צריך לספר בשבחו'.
וזאת מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' שעליה רבי עקיבא אומר שזה כלל גדול בתורה, שגם שלכאורה רואים במישהו משהו לא טוב או מישהו שעושה משהו לא בצורה הכי טובה, גם אז צריכים לחשוב עליו בצורה חיובים וזה עצמו גורם ומגלה באותו אדם את הכוחות הטובים הטמונים בו וגורם לו לעשות טוב לפחות כמו שחשוב עליו.
במיוחד שנמצאים אנו בימי סיפרת העומר. זמן שאנחנו מתאבלים על עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, שנפטרו בזמן זה. רק בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה ואף דיברו לשון הרע. מזכירה לנו הפרשה "אמור", שתפקידינו אמנם לדבר, אבל דברים טובים אחד על השני. כמו שאומרת הגמרא: 'שמרובה מידה טובה ממידת פרענות'. כך על ידי שנדבר ונחשוב טוב אחד על השני נזכה לטוב האמיתי והנצחי גאולה שלימה ונצחית.
שבת שלום ומבורך.
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד !
רשומות
