פרשת תרומה

ב"ה, יום רביעי ג' אדר ה'תש"ע - 5770  'משנכנס אדר מרבים'

בפרשתנו אנו קוראים את הציווי של משה רבינו לבני ישראל 1 לתרום עבור בניית המשכן. כחלק מהציווי, התורה גם מונה את הדברים הדרושים: "זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" 2 "וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים" 3, "וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים" 4, "שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת" 5, "אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים" 6.

צריך להבין: כאשר התורה מונה את הדברים, התורה הייתה צריכה למנותם בסדר של 'מן הקל אל הכבד' 7 ואם כן היה צריך להיות כתוב בהתחלה נחושת וכסף ורק לאחר מכן זהב ולא להפך? ואם התורה רוצה למנות את הדברים היקרים ולאחר מכן את הדברים הזולים אזי התורה לא הייתה מזכירה את כל הדברים היקרים {"אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים" 6} והחשובים בסוף?

לא ניתן לומר שהתורה מתחילה מזהב כי זה מה שהיה לבני ישראל באותה תקופה, כי למרות עושרם שהגיע מביזת הים ומביזת מצרים 8, עדיין היה להם יותר נחושת וכסף מאשר זהב {ולכן הזהב יקר יותר כי יש אותו פחות} וכמובן שפחות מאבנים טובות 9. ובפרט שלנדבת המשכן היה צריך יותר נחושת 10 וכסף מאשר זהב, ואם כן מתחזקת השאלה מדוע התורה מתחילה למנות את התרומות מזהב?

להבנת הדברים נקדים שאלה קטנה: במשכן הרי היה חידוש מאוד נפלא: שהקדוש-ברוך-הוא שַכַן בתוך בית גשמי. וכפי שהנביא מפליא "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" 11 וכיצד יתכן שלכל יהודי יש חלק בבניה של בית כזה נפלא זה 12, הרי ישנם יהודים שלכאורה אינם שייכים לדרגה כזו גבוהה?

מבאר הרבי מלך המשיח, אחד החידושים של מתן תורה הוא: שיהודי בכל מצב שבו הוא נמצא במקום או בזמן או בנפש, הרי הוא קשור להקדוש-ברוך-הוא. ולא רק כפי שהוא נמצא למעלה אלא אפילו כפי שהוא נמצא כאן בעולם הזה הגשמי הוא קשור לאלקות. ולכן כל הדברים שהוא עושה הם בעצם שייכים להקדוש-ברוך-הוא כמו שאומרים חז"ל "מתוך שלא לשמה בא לשמה" 13, ומבאר הרבי מלך המשיח שה"תוך" והפנימיות של ה"לא לשמה" הוא בעצם "לשמה" מכיון שהנשמה שלו היא חלק אלקה ממעל ממש כלומר חלק מהקדוש-ברוך-הוא.

מכיון שכל יהודי הוא בדרגה הכי גבוהה, עליו וביכולתו להיות שותף בבניית בית המקדש. מכיון שהאמת היא שהוא נמצא בדרגות הכי גבוהות ולא משנה כיצד הוא נראה מבחינה חיצונית כי הפנימיות שלו היא הקדוש-ברוך-הוא.

ולכן התורה מתחילה למנות את הדברים הדרושים לבניין המשכן מ"זהב" דווקא. מכיון שבזה התורה לא באה לומר רק מה צריך להביא אלא בעיקר מי הוא התורם. כלומר, על ידי מי יכול להיות בנין המשכן. ואת זה התורה מגדירה שכל יהודי הוא זהב, כלומר שהוא שייך בעצם לדרגות הכי גבוהות ולכן התורה אומרת לכל לראש זהב 14.

נקודה זו שייכת גם לזמן בו אנו נמצאים ההתחלה של חודש אדר. חז"ל אומרים "משנכנס אדר מרבין בשמחה" 15; כאשר יהודי מתבונן ואפילו לרגע קט בנקודה זו שהמציאות האמתית שלו היא הקדוש-ברוך-הוא ולכן בכל מקום ובכל זמן ובכל מצב שהוא לא יהיה הרי שהוא קשור להקדוש-ברוך-הוא, זה מביא אותו לשמחה הכי גדולה שרק יכול להיות, ומצד זה אנו שמחים בחודש אדר.

(ערוך על פי שיחת שבת פרשת תרומה ה'תשנ"ב)

מקורות והערות: 

1. "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר" (שמות כה, א), "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, ב).

2. שמות כה, ג.
3. שמות כה, ד.
4. שמות כה, ה.

5. שמות כה, ו.

6. שמות כה, ז.

7. כמו שמובן בפשטות שהתורה מתחילה עם הדברים הנפוצים, ורק לאחר מכן שאר הדברים היותר נדירים.

8. כמו שהגמרא במסכת בכורות (ה, ב)  מספרת על ריבוי העושר של בני ישראל ואומרת: של"כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים".

9. כידוע פירוש מדרש תנחומא על הפסוק "וְהַנְּשִׂיאִים הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן" (שמות לה, כז) - ש"העננים הביאום" הרי ברור הדבר שאבני שוהם ואבני מילואים הם הרבה יותר יקרים מאשר זהב.

10. כמו שאנו מוצאים בהמשך הפרשות את השימוש הרב שהיו לנחושת והכסף במשכן: "עַמּוּדֵיהֶם עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמּוּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף" (שמות לח, י).

11. מלכים א - ח, כז.

12. כפי שרש"י על הפסוק (שמות כה, ב) מסביר על המילים "וְיִקְחוּ לִי" – "לשמי" {לשמו של הקדוש-ברוך-הוא}, והרמב"ם מסביר שעבודה זו "לשמה – מתוך אהבה" היא עבודה גבוהה ואין כל אדם זוכה לה", אם כן כל שכן כאן שאנו מצפים מכל יהודי שיהיה בדרגה זו עבור בנית המשכן.

13. וכלשון הגמרא: "אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן שמתוך שלא לשמן בא לשמן" (בבלי - נזיר כג, ב).

14.כפי שידוע הראשי תיבות של זהב, כסף ונחושת. זהב "זה הנותן בריא" - אדם שעוד בהיותו בריא נותן צדקה. כסף "כשיש סכנת פחד" - מתי שכבר מתחיל להיות איזה משהו של סכנה וכו'. נחושת "נתינת חולה שאמר תנו" - הוא כבר לא יכול לתת אלא הוא מצווה לאחר לתת כי אולי זה יעזור (אגרת הטיול {אחיו של המהר"ל} חלק הרמז אות ז).

15. בבלי - תענית כט, בסוף עמוד א. 

שבת שלום ומבורך !

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד !